<h1>חדושי הרא"ה — כתובות</h1>
<h2>דף יג.</h2>
[כתובות ס"ד ע"א] אלא אידי ואידי שתבע ליבם ולא קשיא כו' עד דתנן מצות יבום קודמת כו'. פירוש דמתניתא כמשנה ראשונה דסבר דמצות יבום קודמת, ומשום הכי נזקקין לו, אבל ההיא דשמואל, כמשנה אחרונה, דאמרינן מצות חליצה קודמת, והיינו דקאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. ור"י נמי דמשום ה"ק תבע ליבם אין נזקקין לו, תבע לחלוץ נזקקין לו, אבל אליבא דמשנה ראשונה דתבע לחלוץ, אין נזקקין לו, תבע ליבם נזקקין לו. וכי תימא אם כן למה לי הך תירוצא, לישני ליה כפירוקא קמא כאן לחלוץ כאן ליבם, מתניתא ליבם, ומשום הכי נזקקין לו, אבל לשמואל לחלוץ [מ"ה] אין נזקקין לו, וכולהו כמשנה ראשונה, אי נמי לימא אידי ואידי שתבע לחלוץ, ומתניתא כמשנה אחרונה, לפום הכי נזקקין לו, ודשמואל כמשנה ראשונה. דוודאי עדיפא לן דאתיא הא דשמואל כמשנה ראשונה, דהוא אליבא דהילכתא. איכא למימר דשמואל לחלוץ לא מצית אמרת, דהא דומיא דארוסה אמר, ואי לחלוץ מאי שנא שומרת יבם, אפילו ארוסה נמי דכוותה שהוא תובע ליתן גט לפוטרה, אין כותבין עליו אגרת מרד, אלא וודאי דשמואל לא מיתוקמה אלא בשתבע ליבם. ומיהו וודאי אכתי הוי יכול לשנויי ליה כדשני כאן לחלוץ כאן ליבם, ומתניתא בתובע לחלוץ, ודשמואל בתבע ליבם כדשנין ואליבא דמשנה אחרונה, אלא דהשתא בתר דשמיעה לן משנה אחרונה ומשנה ראשונה, לא ניחא לן לאוקמי תרווייהו מתניתא ודשמואל דלא כהלכתא.
ואיכא מאן דאמר דהא כולי עלמא הוא דתבע לחלוץ נזקקין לו כדחזינן סברא דגמרא מעיקרא, דמצי למימר כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי, ואנן לית לן למידחי להא דר"י אלא מהיכריחא, ואי מהיכריחא דקיימא לן כמשנה ראשונה, הא לאו היכריחא הוא אלא למשמע מינה דתבע ליבם נזקקין לו, אבל אפשר דאפילו למשנה ראשונה תבע לחלוץ נזקקין לו, דבהא לא פליגי וכולי עלמא היא דיכול למימר כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי, אלא דביבם פליגי, דלמשנה ראשונה דאית להו מצות יבום קודמת אית להו תבע ליבם נזקקין לו, והוא הדין לחלוץ, דאע"ג דמצות יבום היא הקודמת, מכל מקום בדידיה תלא רחמנא וברשותיה הוא ואהי מינייהו דקא תבע נזקקין לו, אבל למשנה אחרונה כיון דקסברי דמצות חליצה קודמת, תבע ליבם אין נזקקין לו אלא אם כן תבע לחלוץ, אע"ג דדכוותה בארוסה כשתובע לפטור בגט אין נזקקין לו, שאני גט דברשותיה תליא מילתא, והרי הוא יכול לגרשה על כרחה לזורקו לתוך ביתה או לתוך קלתה, מה שאין כן בחליצה שאי אפשר לו לכופה לחלוץ.
ואם איתא להאי סברא, אם כן אליבא דמשנה ראשונה דקיימא לן כוותה, הכי הלכתא דבין תבע ליבם בין תבע לחלוץ נזקקין לו לעולם לכל דבריו. וכ"ת והא פרישנא לעיל דלא נאדי מפירוקא דפריק כאן לחלוץ כאן ליבם, אלא כי היכי דלא ליתוקמ' תרווייהו כמשנה אחרונה ודלא כהלכתא, דהשתא מיהת אתיא חדא מינייהו, והיינו מתניתא אליבא דהלכתא כמשנה ראשונה, ואם איתא להאי סברא אכתי לא הוה ליה לזוז מיניה מהאי טעמא, אלא דכי מקשינן מאי שנא ליבם מלחלוץ, לימא ליה דאתיא כמשנה אחרונה, ואתיא ההיא דשמואל בתבע ליבם ואליבא דמשנה אחרונה כדקא אתיא נמי השתא, ומתניתא בתבע לחלוץ וככולי עלמא בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה, הא לא קשיא דהאי אוקמתא ניחא ליה, כיון דהשתא אסיק אדעתיה משנה ראשונה ומשנה אחרונה, והא סוף סוף לא סגיא ליה בדלא אתיא חדא מינייהו דלא כהלכתא, הכי עדיפא ליה לאוקומי תרוויהו בחדא שיטתא בתבע ליבם, הכי פשטא דמתניתא נמי בתבע ליבם, אע"ג דלאו הכריחא הוא, ואע"ג דקתני נמי ארוסה דמיירי וודאי בתבע לכנוס, ונימא דחדא דומיא דאידך קתני, דאיכא למימר מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא, ולא אתיא מתניתא למימר אלא דבכולהו איכא מרד, והא לאו היכריחא הוא אלא בדשמואל דקאמר כותבין אגרת מרד על ארוסה, ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם, דהא וודאי מדקאמר כותבין אהא ואין כותבין אהא, וודאי לא סגיא ליה אלא חדא, דומיא דאידך כדפרישי' לעיל, אפילו הכי מחוורתא דמילתא כדפרישנא דכולה מתניתא בתבע ליבם.
ואיכא מאן דפליג ואמר דכי היכי דבארוס בשתובע לגרשה לא הויא מורדת, ה"ה נמי בתובע לחלוץ, דכל תובע לפוטרה והיא אינה רוצה, סברא הוא דלא הויא בהכי מורדת, אלא דאליבא דמשנה אחרונה בלחוד הוא, דכיון דמצות חליצה קודמת, ומצות יבום קרובה לאיסור, רואין כאלו אין כאן אלא מצות חליצה, אהא דינא הוא דכפינן לה, דכיון דלא סגיא לה אלא בהכי אמאי לא יחלוץ לה מהשתא כי לא ניחא ליה דאגידה ביה, אבל אליבא דמשנה ראשונה, כיון דאיכא נמי מצות יבום, מצות חליצה במקום גט קיימא, וכי היכי דתובע לגרש ארוסתו ואינה רוצה, לא חשבינן לה מורדת, ה"נ תובע לחלוץ, דכל תובע לפטור והיא אינה רוצה אין נזקקין לו, אבל אין הדברים מוכרעין לדחות סברת הגמרא, וטעמא דאמרינן כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי, והדבר צריך תלמוד.
והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל כתב דכי קים לן השתא אליבא דמשנה ראשונה, דהוא אליבא דהלכתא, דכי תבע ליבם נזקקין לו, ה"מ בשהיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם, דאיכא למימר כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי, אבל אלו היתה היא רוצה לחלוץ, אין נזקקין לו. וכ"ת אם כן דכוותה נמי הא דאמ' ר"י אליבא דמשנה אחרונה בשאינה רוצה לחלוץ ולא ליבם, ואם כן אפילו כי אמרינן דמצות חליצה קודמת, כיון דהיא אינה רוצה לא בזו ולא בזו, אמאי אין נזקקין לו, לימא כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי. יש לומר אפילו הכי כיון דמצות חליצה קודמת, וכי קא תבע ליבום שלא כדין תבע, אין נזקקין לו כלל.
ולפי שיטתו נראה שהוא סובר דאליבא דמשנה ראשונה תבע לחלוץ נמי נזקקין לו, דכיון דאיהי אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם, מה לי הכי מה לי הכי, הא וודאי איכא למימר כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי, דהכי ליכא למימר כולי האי בשלא בדין קא תבע, דהא בדידיה תלא רחמנא. וכן הוא מפרש דרבי פדת משמיה דרבי יוחנן תבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם אין נזקקין לו, תבע לחלוץ והיא אינה רוצה ג"כ לא בזו ולא בזו נזקקין לו, ומקשינן עלה מאי שנא הא מהא, דהא בתרווייהו איכא למימר כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי, ולא מצי לתרוצי דתבע ליבם והיא רוצה לחלוץ קאמר, דדומיא דאידך נקיט עליה מה אידך בתובע לחלוץ והיא אינה רוצה לא בחליצה ולא למיאון, אף בתובע ליבם נמי שאינה רוצה לא בחליצה ולא ביבום, דאי לא תימא הכי, למה לי דנקט תובע לחלוץ כלל, כולה הוה יכול למינקט' בתובע ליבם, ואם היא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם נזקקין לו, ואם היא רוצה לחלוץ אין נזקקין לו, אלא כדכתיבנא, ולבסוף כי מוקמי לה אליבא דמשנה אחרונה, מפרשינן לה דה"ק תבע ליבם והיא אינה רוצה לחלוץ ולא ליבם, אין נזקקין לו, דכיון דשלא כדין תבע, תבע לחלוץ, נזקקין לו, אע"פ שהיא רוצה ליבם, דכיון דמצות יבום קרובה לאיסור, רואין כאלו אין כאן אלא מצות חליצה, ואיכא למימר נמי כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי, ומוקמינן לברייתא ושמואל תרווייהו בתבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם, ומתניתא כמשנה ראשונה, ודשמואל כמשנה אחרונה.
ואם תאמר אם איתה כדקאמר רבינו ז"ל לוקמינהו לתרווייהו אליבא דמשנה ראשונה דהוא אליבא דהלכתא, ומתניתא בתבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם לפיכך נזקקין לו, ודשמואל בתבע ליבם והיא רוצה לחלוץ, לפיכך אין כותבין אגרת מרד עליה, דליכא למימר כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי, דהא לא אגידה ביה, שהרי רוצה לחלוץ. איכא למימר דאי משום הא, לא איריא, דלפום האי שיטתא לא סגיא בדלא אתיא דשמואל כמשנה אחרונה ודלא כהלכתא, ממאי מאידך דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל תבע הוא נזקקין לו כו', ולפום האי שיטתא תבע הוא מאי ניהו, בשאינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם, בין שהוא תובע לחלוץ או ליבם הרי היא אינה רוצה לא בזו ולא בזו, ודכוותה נמי תבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם, ובהא אמאי אין נזקקין לה, הא וודאי יכולה למימר בעינא חוטרא לידא ומר' לקבורה, דאע"ג דמעיקרא הוה משמע לן הכי תבעה היא, והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם, הא פרישנא דאמסקנא כיון דמשמע לן טעמא דבאה מחמת טענה וודאי לא קיימא, אלא וודאי דשמואל כמשנה אחרונה, וה"ק תבע הוא לחלוץ אע"פ שהיא רוצה ליבם נזקקין לו כדאמרן, דלמשנה אחרונה כיון דמצות יבום קרובה לאיסור רואין כאלו אין כאן אלא מצות חליצה וכפינן לה דלא תהוי אגידה ביה, ודכוותה תבעה היא לחלוץ והוא רוצה ליבם, אין נזקקין לה, דבדידיה תלא רחמנא.
ומחוורתא כלישנא קמא, דלא שני לן כלל בין שומרת יבם לארוסה, והכי צורתא דשמעתא אלא וודאי כי היכי דארוסה חשבינן לה מורדת כשתבע לכנוס והיא אינה רוצה, ה"ה לשומרת יבם כדכתיבנא. הילכך כללא דמילתא אליבא דהילכתא דתבע ליבם אע"פ שהיא רוצה לחלוץ נזקקין לו, (נ"א, אפי' לחלוץ אינה רוצה נזקקין לו), ואפשר דה"ה לחלוץ, אבל תבעה היא, לעולם אין נזקקין לה, אלא אם כן הוא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם, והא דכולי עלמא היא בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה, דבדידיה תליא מילתא אי בעי [ל]חלוץ אי בעי ליבם, למשנה אחרונה בהדיא איתא הכא דאמר שמואל תבעה היא אין נזקקין לה, ואי בשאינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם ליתה, דהא מציא אתיא מחמת טענה, אלא וודאי בשרוצה באחת מהן וכדאמרינן דברשותיה תליא מילתא, ואליבא דמשנה ראשונה נמי דהוא אליבא דהילכתא, אמרי' לה ביבמות [ל"ט ע"ב] משמיה דרב דאין כופין אותו, אלא דהיא קודמת למצוה, וכי אתו לקמיה דרב אמר ליה אי ניחא לך יבם, דבדידך תלא רחמנא, אם לא יחפוץ האיש הא חפץ מיבם, ואי לא ניחא לך חלוץ, ורב יהודה נמי אמר אין כופין. וההיא עובדא דאמרינן לקמן [קי"א ע"א] בההוא גברא דנפלה ליה יבמה ביה חזאי, ואתא לקמיה דר' חנינא, ואמר ליה מהו למיחת ליבומי', אמר ליה אחיו נשא א"י, אמר ליה ברוך המקום שהרגו, ירד אחריו. לאו משום משנה אחרונה, אלא שהיו חוששין שמא לא תעלה עמו וירד להשתקע עמה. אבל ההיא דתני התם בר קפרא [יבמות ק"ט ע"א] לעולם ידבק אדם בשלשה בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים, הא וודאי אתיא כמשנה אחרונה, והכא איתא התם בדוכתא בפרק ב"ש דבר קפרא אתיא כאבא שאול, דתניא אבא שאול אומר הכונס את אשתו לשם נוי לשם דבר אחר כאלו פוגע בערוה, אבל לרבנן לעולם ידבק ביבום והיא מצוה מן המובחר, ומיהו אע"ג דאמרי' תבע ליבם נזקקין לו, אבל היה יבם שאינו הגון, אין נזקקין לו, והכי אמרי' התם ביבמות [ד' ע"א] מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה, שנאמר כי ישבו אחים יחדיו וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו, ומהכא איכא למשמע להו תרווייהו, דכי הוי הגון חוסמין לה וכופין אותה ליבם, וכי לא הוי הגון אין כופין אותה, כדאמרינן התם ודברו אליו שמשיאין אותו עצה ההוגנת לו, ובפ' מצות חליצה [ק"ו ע"א] אמרינן ההיא אתתא דאתאי לקמיה דר' חייא בר אבא אמר לה בתי עמדי (ליה), אמרה ליה אימ' ישיבתה זו היא עמידתה [וכו'], ממונא הוא דחזא לי' ובעא למכלייה מינה, אמ' לה בתי לא ניחא לך, אמר' לי' לא א"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה. וכן [איתא שם] בת חמו' דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה ועבדו לי' הכי, אלמא במקום יבם שאינו הגון לה אין כופין אותה, וכן הלכה.
<h2>דף מג.</h2>
[כתובות ע"ה ע"א] הא דאמרי' כאן בזיעא שאינה עוברת. אף על גב דקתני מומין אלו בין קבועין בין עוברין, פי' עוברין שאינן באין אלא לפרקים, ומיהו כשבאה לו זיעא זו אין בידו להעבירה.
<h2>דף נב:</h2>
[כתובות פ"ד ע"א] לעולם קסבר ירושת הבעל דאורייתא וכגון שהורישתו כו'. איכא דקשיא ליה ולימא ליה לעולם קסבר ירושת הבעל דרבנן, וכגון שהורישתו אשתו בית הקברות ומשום פגם משפחה אמרו רבנן לישקול דמי וליהדר מקמי יובל, ומאי ינכה להם מן הדמים דמי קבר אשתו. איכא למימר דלישנא (לא) דאיק לי' דינכה להן מן הדמים, משמע דאית ליה לשלומי דמי כל השדה, ואי דרבנן לית ליה לשלומי אלא כמה דשוי מהשתא ועד היובל. ולענין הלכתא כתב הרב אלפסי ז"ל דהלכתא כרבנן ולא כרשב"ג, דהא קיימא לן בדבר שבממון תנאו קיים. ורבינו חננאל ז"ל כתב דהלכתא כרשב"ג, ולאו מטעמיה, דוודאי קיימא לן בעלמא בדבר שבממון תנאו קיים, אלא הכא היינו טעמא דאם מתה יירשנה, מפני שהוא מתנה על דבר שלא בא לעולם, והוה ליה כאומר מה שאירש מאבא מכור לך. ומייתי ראיה מדאמרינן בירושלמי [ה"א] הלכה כרשב"ג ולא לענין דבריו, הלכה כרשב"ג דאמ' אם מתה יירשנה, אבל לא לענין דבריו שאמר מפני שהותנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, דהתם בתנאי גוף, והכא בתנאי ממון אנן קיימין, ולמה אמרו שתנאי בטל מפני שבסוף זוכה בהן. והא דאמרינן התם בירושלמי אילין דכתבין אין מיתת בלא בנים כל מה דילה תהדר לבי נשה. תנאי ממון הוא וקיים, בתנאי האב לבתו קאמרינן מפרש הוא כמתנה על מנת להחזיר. אי נמי אפילו תימא (בכתובת) [בכתיבת] הבעל לאשתו, ומתניתא אחריתי הוא שהוא במתנה על עצמו שאם תמות היא בלא בנים יתן לו לאביו מנכסיו כדי כתובתה. ודבריו תמהים, דהא אוקימנא לה למתני' בכותב לה ועודה ארוסה, וכיון דכן ליכא למימר בה שיהא כאומר מה שאירש מאבא, כדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה. ותו אם כן הוה ליה למימר לה בגמרא אליבא דרב דהיינו הלכה כרשב"ג ולאו מטעמיה, אלא משום דהוה ליה מתנה על דבר שלא בא לעולם.
ואיכא מאן דאמר דהיינו טעמא דרב חננאל ז"ל משום דקסבר ירושת הבעל דרבנן, וחכמים עשו לדבריהם חיזוק יותר משל תורה, ואע"ג דבדאורייתא תנאו קיים, הכא תנאו בטל כדאמרינן לעיל בפרק אע"פ [נ"ו ע"א] אליבא דרב יהודה. ולית', דלעיל נמי אמרינן אפילו אליבא דר' יהודה דלא אמרינן האי טעמא אלא בכתובה, משום דלכל יש כתובה, ולא בפירות, וירשוה וודאי כפירות, דכל היכא דאיכא ירושה איכא פירות.
ואיכא דמייתי לה מטעמא אחריתי, דקשיא להו בהא דמקשינן לעיל וסבר רב תנאו קיים, והא אתמר האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה. ולימא לי' ומאי קושיא, דהא אמרינן התם בבא מציעא בפרק הזהב [נ"א ע"ב] דאתינן לאוקמי לפלוגתיהו כתנאי דרב דאמר כר' מאיר ושמואל דאמר כר' יהודה, ואמרינן דרב דאמר אפי' כר' יהודה, עד כאן לא אמר ר' יהודה דבדבר שבממון תנאו קיים אלא משום דידע וקא מחיל, אבל הכא מי ידע דניחול, וכיון דכן רב וודאי תנאו קיים אית לי', וניחא להו דשמעינן מינה דהכא נמי לא ידע דניחול הוא שאינו יודע אם תמות בחייו אם לא, ובפלוגתא דרב ושמואל קיימא לן כרב, דהא איתותב שמואל התם, דאלו שמואל לא אתיא אלא כרבי יהודה, דהא התם אתינן לאוקמה כר' מאיר, דלא אמר ר' מאיר אלא היכא דוודאי עקר, אבל הכא מי יימר דקא עקר, ולא קיימא דרב ענן דפריש טעמיה דשמואל משמיה משום דקאמר על מנת שאין לך עלי אונאה, אבל אי אמר על מנת שאין בו אונאה.
ואם איתיה להאי טעמא, וודאי שמואל דלא כר' מאיר, דאלו הוה משום טעמא דקאמר מי יימר דקא עקר, על מנת שאין בו אונאה נמי הא לאו וודאי קא עקר, הלכך שמואל וודאי כר' יהודה ואליביה קאמר אין לו עליו אונאה, ובתר הכי מייתינן ברייתא דקאמר במפרש אין לו עליו אונאה, ובסתם דקאמר על מנת שאין לך עלי אונאה, יש לו עליו אונאה, והא מתנית' וודאי ר' יהודה היא, דאלו ר"מ וודאי במפרש יש לו עליו אונאה, וכל דכן הוא, דהא וודאי קא עקר, וכיון דכן תיובתא דשמואל דאמר בעל מנת שאין לך עלי אונאה, דהא במתניתא תניא אליבא דר' יהודה דיש לו עליו אונאה.
והשתא דאתינן להכי, איכא למימר דהלכתא כוותיה דרשב"ג ולאו מטעמיה. אלא היינו טעמא דאם מתה יירשנה, משום דלא ידע דניחול, ובכי האי גוונא וודאי אית לן תנאו בטל ואפילו אליבא דר' יהודה. וליתא כדאמרן לעיל, דא"כ הוה להו למימר בגמרא אליבא דרב האי טעמא דהיינו דקאמר הלכתא כוותיה דרשב"ג ולאו מטעמיה. ותו דכל כי האי גונא לא מיקרי לא ידע דניחול, דליכא למימר הכי אלא גבי אונאה, דאפשר דקסבר דשווי כמה דיהיב ליה ולא מחל מדעתי' אלא מחילה בטעות הוא, אבל הכא הא ידע מאי דמחיל, דהא אית ליה זכות' דאלו מתה יורשה ומחיל ליה, ולטעמייהו מוחלת כתובתה נמי לא ידע דמחלה. ודקא קשיא לן א"כ אמאי לא שני ליה הכא הכי דלעולם אית ליה לרב תנאו קיים, והתם היינו טעמא משום דלא ידע דניחול כדמוקמי' התם נמי מהאי טעמא כר' יהודה. איכא למימר דוודאי הכי הוא, דמעיקרא קס"ד דפלוגתייהו דרב ושמואל בסתם, ומוקמינן ליה לרב אפילו כר' יהודה, ומקשי' מדתניא הנושא ונותן באמונה, והאומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה, לרב דאמר אנא דאמרי אפילו לר' יהודה הא מני, ואמר אביי דמחוורתא רב דאמר כר"מ ושמואל דאמר כר' יהודה, ורבא אמ' לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש, כלומר לפום מאי דקס"ד דפלוגתייהו דרב ושמואל בסתם, האי מיהו לא הויא תיובתיה דרב, דאשכחן דאפילו לר"י שני ליה בין סתם למפרש, דמפרש אין לו אונאה ובסתם יש לו אונאה, אבל אנן כיון דאשכחן להא מתניתא, ואם איתה דפליגי בסתם כקס"ד, הויא תיובתא דשמואל, מוקמינן לפלוגתייהו במפרש, כי היכי דלא יתוקם דשמואל בתיובתא, והיינו סברא דגמרא מדלא אותבי' מינה לשמואל, ושמואל בעלמא קיימא לן דהלכתא כוותיה, ושבור מלכא הוא בדיני, ואלו איתותב וודאי לא הוה שתיק גמרא מינה דלא לפרושי לה בהדיא, אלא לאו וודאי כדאמרן דבתר דשמיעא לן מתניתא אית לן למימר דפלוגתייהו במפרש, וכיון דכן, וודאי אתיא דרב כרבי מאיר ושמואל כר' יהודה, והיינו דמקשינן מינה הכא למימרא דלית ליה לרב תנאו קיים, וקיימא לן כשמואל, הילכך ליכא טעמא למפסק הילכתא כרבי שמעון בן גמליאל. ואי משום ההיא דירושלמי, אפשר דבירושלמי משמע להו מתני' בנשואה, ובהא קושטא דלאו כל כמיניה דהוה ליה כמתנה על ירושת אביו, ובלאו ה"נ דירושלמי לא איכפת לן, ואנן כגמרא דילן נקטינן. וההיא דאמרינן התם בירושלמי אילין דכתבין אין מיתה בלא בני כל מה דילה תהד' לבי נשה תנאי ממון הוא וקיים, מוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה, דאי בנשואה וודאי לא מהני, אלא בארוסה. וכן הנכון. רבינו נ"ר.
